מכירים את שביל האבנים הצהובות??
זה שמוביל עעעעדדדדד ארץ עוץ הנכספת.
זה שבזכותו לא מאבדים את הדרך ואם סוטים ימינה או שמאלה בגלל משהו אז ברור לאן חוזרים כדי להמשיך קדימה.
אז זהו בדיוק הדימוי שאני נותנת למטופלים בקליניקה שיושבים מולי ועומדים לפני יציאה לדרך חדשה.
המטרה המשותפת שלנו היא להבין מהו שביל האבנים הצהובות שלהם ואיזה דרך הם מאמצים כדי להמשיך לצעוד בה. כלומר כאורח חיים, להמשך.
ואם חורגים, כי יש אירועים/מסיבות/מפגשים/חגים וכי סתם קורה לנו (אנחנו אנשים. ״מה, אם צובטים אותנו לא נצטבט?״)
אז אנחנו יודעים שלמחרת עולים שוב על השביל שלנו. זה שמהווה את הדרך הבטוחה למקום הנכון עבורנו.
ואיתו נגיע לארץ עוץ 
הבנתם? לא יוצאים לדרך זמנית שבה סופרים קלוריות / מודדים משקלים / רושמים בפנקס / מחשבים נקודות…לא.
לומדים דרך חיים חדשה. כזו שמתאימה לכם, כזו שניתן ליישם אותה ב 90 וחוז מהזמן וטוב לכם איתה וקל לכם. רק ככה תוכלו להמשיך ולצעוד בה לאורך זמן.
ותמיד חשוב לדעת שמותר לחרוג ואף צריך כי אנחנו לא רובוטים ולא מכונות. ויש אילוצים ושמחות וזמנים שונים משגרות. ואתם יודעים מה? טוב שכך.
ובזמנים האלו צריך וכדאי להינות ולא להלקות את עצמנו כעשינו את זה. אלא לפרגן לגמרי מהלב 🙂
ואז למחרת לקום ולחזור לשגרה.
ולחזור לדרך המוכרת שהפכה להיות שביל האבנים הצהובות שלנו.
